תירוץ 1 - אבל היא לומדת מזה

"כשחברות טכנולוגיה טוענות שהן בונות 'כלי למידה מותאמים אישית' עבור ילדים, הן יודעות שזה קשקוש שיווקי". ג'סטין רוזנשטיין, ממציא כפתור הלייק בפייסבוק.

לא, היא לא לומדת מזה. הלוואי, הלוואי שהלימוד היה כל כך מהיר וכייפי. בינתיים הנתונים מצביעים על צניחה באינטליגנציה, ירידה ביכולות קוגניטיביות, ועלייה בשיעורי הדיכאון. 

וחוץ מזה, מהנדסי התוכנה בעמק הסיליקון לא נותנים לילדים שלהם להתקרב למסכים. מעניין למה.

השפעות שכליות לאחרונה אנו עדים לשטף נתונים שמציגים את הירידה באינטליגנציה של הילדים, וביכולות השכליות שלהם. זה לא מקרי. הורים יקרים – זה לא הולך להיות קל. אבל אין ברירה – אנחנו חייבים להיות המבוגר האחראי. להודות שטעינו, להודות שהוטעינו, ולקחת את המושכות בחזרה. 

הדור שמתקשה להתרכז ב-2009 קרה משהו: האלגוריתמים למדו לתפוס תשומת לב בצורה שלא הייתה קיימת קודם. מאז, המכשירים הופכים מתוחכמים יותר מדי שנה, וטווח הקשב שלנו הולך ומתכווץ. ב-2004 טווח הקשב הממוצע מול מסך היה כ-2.5 דקות. היום הוא עומד על כ-40 שניות. זו לא תחושה סובייקטיבית - זה נתון נמדד. בקיצור - צמח לנו דור של אידיוטקים. 

למה זה קורה? בגלל הטלפונים החכמים.יש הבדל מדעי בין קריאה על דף לגלילה במסך, והוא נקרא "אפקט המדיום". כשקוראים ספר, המוח ממפה את המידע במרחב - איפה זה היה בעמוד, באיזה שלב בסיפור. 

המיפוי הזה עוזר לזיכרון. במסך אין את זה: הכול זז, הכול צף, ואין למוח "איפה לתקוע יתד". זו אחת הסיבות שבגללה תלמידים שעברו ממבחני נייר למבחנים דיגיטליים, באופן עקבי, מציגים ביצועים נמוכים יותר. 

המעבר הזה נמדד גם בגלילה עצמה: מחקר מבייג'ין מצא ירידה של 12% בחשיבה האנליטית אחרי גלילה בטיקטוק במשך 30 דקות - ללא קשר לתוכן שנגלל.

 מחקר נוסף, ממינכן, מצא פגיעה ב"זיכרון פרוספקטיבי" (היכולת לזכור לעשות דבר שתכננתם) בקרב משתמשים כבדים בגלילה (במילים פשוטות: אתם גוללים סרטונים על מתכונים, ואז שוכחים שהשארתם את הגז דולק). 

הבעיה היא הממשק, לא רק התוכן ולכן, גם אם תתנו לילד "תוכן חכם" עדיין תפספסו את העיקר: זה לא התוכן, אלא הממשק. הדפדוף האינסופי הוא אויב האנושות. המוח שלכם נועד לפתור בעיות, ליצור ולזכור, לא לשמש כפח אשפה לאלגוריתם של חברה סינית. 

גם תוכן "איכותי" שנצרך בפורמט של דיפדוף בלי סוף, יוצר את אותה תבנית של קשב שבור. זו לא שאלה של "מה" אלא של "איך". 

_{למה קריאה בדיגיטל נכשלת? לקוני הורבאת' התשובה:}

אפקט מיאגי יש סצנה מוכרת מ"קראטה קיד" - מיסטר מיאגי משאיר את דניאל לצבוע גדרות ולשייף עץ במקום ללמד אותו בתכל'ס קראטה. דניאל מתעצבן - הוא בא ללמוד קראטה, לא לעבוד בשיפוצים. ואז מתברר שהתנועות המשעממות והחזרתיות הן בדיוק אלו שהפכו לרפלקס שמגן עליו.

"למה הוא צריך ללמוד ספרות?"

זה בדיוק מה שקורה עם מיומנויות "מיותרות" כמו כתיבה בכתב יד, קריאת ספר שלם מתחילתו ועד סופו, או שינון עובדות. הן לא נראות כמו "למידה אמיתית" אבל הן בדיוק התשתית שבונה למוח את היכולת להתרכז ולחשוב לעומק. ילד שגולל בלבד, ולא מתאמן על הריכוז המתמשך, לא ידע לעשות "בעיטת עגור" כשיגיע הרגע שידרוש את זה – בכיתה, במבחן או בחיים עצמם.

ובקיצור: 

"אין שום מחקר מדעי רציני שמוכיח שטכנולוגיה דיגיטלית משפרת את הישגי הלמידה בבתי הספר היסודיים. להפך, הנתונים מראים שככל שיש יותר מחשבים ומסכים בכיתה, כך יכולת הקריאה, העמקה והבנת הנקרא של התלמידים צונחת." פרופ' מנפרד שפיצר, חוקר מוח גרמני ומחבר הספר "דמנציה דיגיטלית".

מכירים את אלו שאומרים "אבל יש לי למידה חזותית"? אז הנה ההפרכה:

_{אל תקשיבו לי, תקשיבו לד"ר ג'ארד קוני הורבאת'}

לא הכול אבוד 

המוח האנושי, גם של מתבגרים, נשאר גמיש. כשמצמצמים חשיפה לסמארטפונים, יש שיקום מדיד של קשב ואינטראקציה. זה לא דורש שינוי דרמטי בבת אחת - אבל זה דורש להבין שהבעיה אינה "כמה זמן" אלא "איזה סוג של קשב המוח מתרגל לדרוש".

כן, אני יודעת. כולנו האמנו שיש בשורה בטכנולוגיה. אבל המציאות מראה אחרת. צריך להוריד מסך, ולפקוח עיניים. הילדים שלנו הם הדבר הכי חשוב לנו. אז כדאי שנעשה משהו בנידון.

_{אל תקשיבו לי, תקשיבו לפרופ' ג'ונתן היידט}

בקצרה: